תורת המספרים הוא טור שבועי חדש שבו, בכל שבוע, נתעמק במספר אחד (החל מ0 ובסדר עולה) ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

אם אתה מבקש להכין פשטידת תפוחים מאפס – עליך להמציא תחילה את היקום. (קארל סאגאן)

תשאלו כל אוהד ספורט, לא משנה איזה, מה הדבר שהוא הכי לא רוצה לראות במשחק של הקבוצה אותו הוא אוהד; אני מוכן להמר שהתשובה תכלול את הספרה אפס. ״העיקר לא 0-0״ ״שלא נגמור על ה0״ וכן הלאה. אנחנו באים לראות תוצאות, שערים, סלים, דרמה, לא אפס. לא שאכפת לנו שהיריבה תגמור על האפס, אבל שהצד שלנו יבקיע, יקלע, ישיג תוצאה כל שהיא, רק לא 0.

אני לא. אני כל כך רוצה לראות קבוצת בייסבול מסיימת על האפס, שלא אכפת לי איזה צד. לא אפס ריצות (runs) חס וחלילה, מה שמכונה shutdown, אלא אפס hits. אני מת לראות משחק, בלייב, שבו צד אחד לא יצליח לחבוט hit, עד שלא אכפת לי איזה צד. גם הניו יורק מטס אני מוכן שיפסידו אחד (ושינצחו את כל 161 הנותרים) בתנאי שלא יצליחו להשיג היט. וככה כל משחק אני מתיישב ומקווה, ומייחל ומתפלל, ומזיע וכוסס ציפורניים, ועל ההיט הראשון מבין שגם הפעם זה לא הולך לקרות.

התופעה שצד אחד לא חובט היט מכונה בבייסבול ״no hitter״ ומתרחשת בממוצע כפעמיים בעונה. למרות שמדובר במאמץ קבוצתי די רציני, התופעה נחשבת להישג של הזורק, שמצליח לפסול את כל חובטי היריב מבלי שיצליחו להגיע לבסיס בעזרת חבטה מוצלחת, כזו שנופלת בלי שתתפס או בלי שההגנה תצליח לפסול את הרץ בטרם הגיע לבסיס. יש כמובן דרכים אחרות להגיע, walk (ארבע זריקות מחוץ למה שמכונה הstrike zone) וגם למשל שגיאה של ההגנה, המכונה reach on Error, שההבדל בינה לבין hit הוא שאדם שמכונה הofficial scorer קבע שההגנה יכלה לפסול את החובט אם לא היתה עושה טעות, מה שהופך את הno hitter לקצת פיקציה של חוקי הבייסבול. ישנו כמובן המשחק המושלם, שבו אף חובט לא הגיע לבסיס בשום דרך, אבל זה כבר קורה פעמיים בעשור בממוצע, לא פעמיים בעונה, ואני מנסה להיות ריאלי.

מעבר למקריות ולרנדומליות, זה גם לא שאפשר לחזות את התופעה ולהתכונן מראש. no hitters קורים, לא מתוכננים, זורקים גדולים ונכבדים כמו קלמנס ומדוקס מעולם לא זרקו נו היטר, ורבים מאלה שהצליחו להשיג אחד הם לא בהכרח זורקים מהשורה הראשונה. וגם צריך לזכור, אני צופה בקבוצתי האהובה, הניו יורק מטס, אז האופציות שלי מצטמצמות משהו.

היו כמה ״כמעטים״ כמובן. ב2016 סטיבן מץ זרק 7 אינינגס בלי היט מול הפאדרס, ב2018 מייק סורוקו מהברייבס היה בסבבה שלו עד שמייקל קונפורטו העיף אחד בשביעי. אבל הכי הכי קרוב שהיה לי הוא הנו היטר של מקס שרזר מול המטס, מה3 לאוקטובר 2015, ולמה הכי קרוב? כי זה היה משחק 2 בדאבל הדר, ואת הראשון ראיתי (התחיל ב8 שעון ישראל). אני זוכר שאפילו תהיתי אם להשאר לשני שהחל באיזה 2 בלילה, כי אחרי הכל שרזר מול מאט הארווי (באותה תקופה כוכב גדול של המטס), אבל שבת, צריך לקום לעבודה למחרת, אז הלכתי לישון. למחרת מיהרתי להתעדכן ואופס. הלך הנו-היטר.

מספר חזק: רוברט פאריש

כילד של שנות השמונים, לא באמת היתה אופציה בכל הנוגע לקבוצת NBA. או לייקרס, או סלטיקס. או מג׳יק, או בירד. או קארים, או פאריש. כמעט כולם היו בצד של הלייקרס, אני, אנדרדוג כבר בילדותי, הייתי בצד של הסלטיקס. משהו בהם קסם לי, בירד היה עוף חריג בין כל השאר (no pun intended) וכמובן שהביג מן של הסלטיקס, פאריש, היה בו משהו שונה, במיוחד בשל העובדה שהסתובב עם המספר הכה-לא-אמריקני – 00.

פאריש שכונה ״הצ׳יף״ בשל מראהו ואופיו הסטואי, שהזכיר לחבריו בסלטיקס את צ׳יף ברומדן מהסרט ״קן הקוקיה״, החל לשחק בווריורס ב1976. ב1979 עבר פאריש לסלטיקס בטרייד שנחשב לאחת הגניבות הגדולות בהיסטורית הNBA, ונשאר שם 14 עונות, במסגרתן זכה בשלוש אליפויות. המספר 00 ליווה אותו, כך סיפר בריאיון לניו יורק טיימס מ81, מאז התיכון.

I've had the zeroes since junior high school. We didn't have enough numbered shirts to go around, so my shirt was called double zero. I liked it, so I kept it.

בדיעבד, קשה להגיד שהיה משהו מחתרתי, או אאוט-סיידרי בסלטיקס; אבל אי אז, באייטיז, החיבור הזה של השחקן הגבוה והשקט אך הדומיננטי עם המספר הזה נראה לי כאילו הוא מנהיג הפנתרים השחורים. אבל גם בפרספקטיבה של היום, קשה שלא לחשוב שהיה פה מין חיבור קוסמי, שחקן שקבוצתו הראשונה לא רצתה שהפך לכוכב מהגדולים בליגה אי פעם, הסתובב עם מספר שאף אחד לא רצה ושלאחר פרישתו הועלה לתקרת הבוסטון גארדן וכך עד היום מתנוסס שם המספר 00.

איזה מספר אתם? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: מספר 1.